משפט תעבורה – הריגה/גרם מוות

הדיון במאמר זה נסב על סוגיית העונש בנסיבות בהן נעברה עבירה על דיני תעבורה, שתוצאתה הקשה גבתה אבדות בנפש, בעקבות נהיגה פרועה ומסוכנת, בשים לב לבחינת היסוד הנפשי בנאשם, בעת האירוע. 

משפט תעבורה – מדיניות הענישה על פי דיני תעבורה

מדיניות הענישה של בתי המשפט בנסיבות בהן, קופחו חייהם של אנשים, בעקבות נהיגה פרועה ורשלנית, הינה מדיניות נוקשה המחמירה עם עבריינים שנמצאו אשמים בגינה.

יש בכך, להעביר מסר ברור ותקיף הן לנאשם והן לציבור הנהגים בכללותו, שיזהרו בנהיגתם ולא ינהגו מתוך קלות ראש. שכן, העונש הצפוי לנהג שבמחדלו יעבור על דיני תעבורה, ויגרום לנזק בגוף או/ו ברכוש, יהיה חמור ומהותי.

והדברים נכונים ביתר שאת, כאשר מדובר בתאונות דרכים קטלניות בהן קופחו חיי אדם.

עם זאת, בית המשפט במשפטי תעבורה ישים לב לשאר נסיבות המקרה, כאשר כל מקרה יבחן לגופו על פי נסיבותיו, בשים לב למגמה הכללית המחמירה עם נאשמים שעברו על דיני תעבורה.

עונשו של הנאשם ייגזר לאחר עריכת איזון בין השיקולים השונים ומשקלם היחסי, מחד נסיבותיו האישיות של הנאשם ומאידך מדיניות הענישה והאינטרס הציבורי, ובהתייחס לנסיבות המקרה.

משפט תעבורה – עבירת ההריגה

לצורך הרשעה בעבירת ההריגה, נדרש להוכיח התקיימותם של שני יסודות: יסוד נפשי ויסוד עובדתי. לעניין היסוד העובדתי, יש להוכיח כי בהתנהגותו הפסולה גרם הנאשם למותו של המנוח, ומתקיים קשר סיבתי בין המעשה הפסול לגרימת המוות.

באשר ליסוד הנפשי, יש להוכיח, לצורך ביסוסה של עבירת ההריגה, כי הנאשם היה במצב נפשי של פזיזות וקלות דעת, תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, מתוך תקווה שלא לגרמה (סעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין).

משפט תעבורה – עבירת גרם מוות ברשלנות

בעוד שלצורך הרשעת נאשם בעבירת ההריגה נדרש להוכיח יסוד נפשי של פזיזות וקלות דעת, בשל הרשעה בעבירת גרם מוות ברשלנות, יש צורך להראות,

כי היסוד הנפשי שהתקיים בנאשם, הוא של אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות של גרימת התוצאה, כאשר בנסיבות העניין, יכול היה האדם הסביר, להיות מודע להן (סעיף 21 לחוק העונשין).

היחס בין עבירת ההריגה לבין עבירת גרם מוות ברשלנות על פי דיני תעבורה

ההבחנה בין עבירת ההריגה לעבירת גרם מוות ברשלנות נעוצה ביסוד הנפשי שהתקיים, בעת האירוע, בנאשם.

בעוד עבירת ההריגה דורשת כתנאי להתקיימותה, יסוד נפשי של מחשבה פלילית המתבטא בקלות דעת, פזיזות ואדישות לתוצאות האירוע, עבירת גרם מוות ברשלנות, דורשת יסוד נפשי של רשלנות המתבטא באי מודעות סובייקטיבית, למרכיבים השונים של ההתרחשות.

להבחנה זו משמעות מכרעת בסוגיית העונש שמוקצב לכל אחת מן העבירות, זאת על אף העובדה שהיסוד העובדתי נשאר כמות שהוא ותוצאות העבירה לא השתנו (שהן כאמור, גרימת מותו של אדם).

בעוד בצד עבירת ההריגה קבוע עונש מקסימום בן 20 שנות מאסר, עבירת גרם מוות ברשלנות, קובעת בצידה עונש מקסימום בן שלוש שנות מאסר, בלבד.

בית המשפט קבע במשפטי תעבורה כי נסיבות בהן מואשם אדם בעבירת ההריגה, בשל עבירה על דיני תעבורה, ולאחר ערעור או הסדר, מומר עונשו לעבירת גרם מוות ברשלנות, להפחתה זו צריך שיהא ביטוי גם בעונש, אף שלא השתנה הרכיב העובדתי.

כב' השופטת פורקצ'יה התייחסה להבחנה זו בקובעה כך: "לא הרי מי שמעשהו נעשה בקלות דעת תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות הקטלניות מתוך תקווה להצליח למונען,

כהרי מי שלא היה מודע לטיב מעשהו, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות הקטלניות מקום שאדם מן היישוב היה יכול להיות מודע להן" (ע"פ 8382/03 חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 139).