משפט תעבורה – מדיניות הענישה

המאבק בתאונות הדרכים

בתי המשפט בדונם במשפטי תעבורה חזרו פעמים רבות על הצורך האקוטי להילחם בשכיחותן הרבה של תאונות הדרכים ועל תפקידו של בית המשפט כנאמן במאבק צודק זה.

רבות הדרכים להילחם בתופעת תאונות הדרכים, שברבות הימים תופסת תאוצה מדאיגה.

כב' השופטת פרוקצ'יה, היטיבה לבאר את הדרכים הללו בקובעה כך: "אמצעי המלחמה בתאונות הדרכים הם מגוונים, ואינם מצטמצמים לשכלול האמצעים הפיסיים הקשורים בנהיגה על דרך שיפורים ברשת הכבישים או להגברת הפיקוח ואכיפת החוק במרחבי הארץ.

עיקרם, בראש וראשונה, בהפעלת אמצעי חינוך והסברה שתכליתם להגביר את המודעות לחשיבות הרבה שבשמירה על תרבות נהיגה ולהפנים את החובה לכבד את חייו ושלומו של הזולת.

על אמצעי המלחמה בתאונות הדרכים נמנית גם מדיניות הענישה של עברייני תעבורה הננקטת בבתי המשפט, ובמיוחד הענישה המתייחסת לתאונות קטלניות המקפדות חיי אדם או אלה הגורמות נזק גוף.

על מדיניות הענישה כאמור להשתלב בשאר האמצעים הננקטים להשגת מטרה עליונה בחשיבותה – השלטת סדר, משמעת וכיבוד כללי החוק בנהיגה על הכביש, למען שמירה על חיי אדם ושלמות גופם…" (ע"פ 8382/03 חילף נ’ מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 139).

בין אמצעי הלחימה השכיחים יותר, ללוחמה בתאונות הדרכים, יש מקום נכבד למדיניות הענישה הנהוגה בבתי המשפט במסגרת משפטי התעבורה.

הטלת עונשים חמורים, בגין עבירות חמורות על דיני תעבורה, שגרמו לאבדות בנפש או נזקי גוף שונים, תביא להרתעת עבריינים מלהקל ראש ולהפר את דיני תעבורה וכך תושג המטרה המיוחלת – ציות לחוקים על פי דיני תעבורה והפחתת תאונות הדרכים.

משפטי תעבורה – מגמת הפסיקה לעניין מדיניות ענישה

בתי המשפט נוהגים להטיל עונשים מהותיים על עברייני תנועה שעברו עבירות חמורות על דיני תעבורה. הענישה החמורה הינה כלי מרכזי ומהותי במאמצי הלחימה בתאונות הדרכים וצמצום העבירות על דיני תעבורה.

עם זאת בתי המשפט לוקחים בחשבון גורמים נוספים, כגון: פיקוח על תקינות הרכב, סלילת כבישים בטוחים ומוארים, חינוך לנהיגה סובלנית ובטוחה ואת שאר נסיבות המקרה.

אך יש לדעת, כי שיקולים אלו יילקחו בחשבון אך ורק בנסיבות בהן עולה כי הנאשם לא התרשל בנהיגתו ולא נהג מתוך קלות ראש והיסח הדעת.

כך למשל נדון בבית המשפט העליון במסגרת משפט תעבורה, ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער. המערער הורשע, על-פי הודאתו, בשורה של עבירות חמורות, ובמרכזן עבירת הריגה בתאונת דרכים קטלנית שגבתה ארבעה הרוגים ופצועים.

נגזרו על המערער שבע שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופסילת רישיון נהיגה ל-20 שנה. (ע"פ 8266/06 מדינת ישראל נ' טימור קוביאקוב (ניתן ביום 06.11.07).

בית המשפט העליון, נדרש לקבוע האם העונש שהושת על המערער הולם את חומרת העבירות שביצע. על שאלה השיב בחיוב. בית המשפט העליון ציין, כי אין ספק שהעונש הלה אינו קל, וממוקם ברף גבוה של ענישה בעבירות מהסוג הנדון.

אך עם זאת, גם מעשיו של המערער חמורים לא פחות. זאת בשים לב לעברו התעבורתי הלא מבוטל של המערער, היבטיה השונים של העבירה, וכן תוצאותיה האיומות, הביאו את בית המשפט להחלטה שאין להתערב ולהקל בעונשו של המערער.

משפט תעבורה – ענישה מרתיעה על פי דיני תעבורה

לעניין שיקולי ההרתעה, ציינו בתי המשפט, לא אחת, כי הטלת עונשים חמורים הם הדרך הסבירה להילחם במאבק תאונות הדרכים, וכי ההפקרות בכבישים מצדיקה הטלת עונשים מחמירים.

בתי המשפט ביכרו את האינטרס הציבורי, להגנה וביטחון בדרכים, על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם הקונקרטי.

מגמת בתי המשפט היא להילחם בתאונות הדרכים במסגרת משפטי התעבורה בדרך של הטלת עונשים שירתיעו עבריינים מלזלזל בדיני תעבורה, כך שיפנימו את כללי הנהיגה הזהירה תוך ציות לכללים על פי דיני תעבורה,

ומתוך רצון שלא להיקלע לנסיבות בהן רישיונם עלול להישלל, או במקרים קשים יותר, אף להישלח לריצוי מאסר בפועל, בשל התנהגות חסרת אחריות וקלות ראש.