משפט תעבורה – נהיגה בשכרות

בנסיבות בהן נהג נוהג את רכבו תחת השפעת אלכוהול, נמנעת ממנו, באופן מעשי, השליטה ברכב ובכך גורם הוא לסיכון עוברי דרך. בנסיבות כאלו, קיימת סבירות גבוה שתתרחש תאונת דרכים, העלולה לגרום לאבדות בנפש.

משפט תעבורה – העונש בגין נהיגה בשכרות על פי דיני תעבורה

פקודת התעבורה קובעת בסעיף 39(א), את הסנקציה העונשית שתוטל על נהג שהורשע בעבירה של נהיגה בשכרות, המוגדרת בסעיף 62(3).

וקובעת כי דינו של נהג כאמור, הנו פסילה מלהחזיק רישיון לתקופת מינימום של שנתיים, זאת בנוסף לכל עונש אחר, הקבוע בדיני תעבורה.

סעיף 62(3) לפקודת התעבורה חוזר על האמור בסעיף 39(א), בקצבו את עונש פסילה מינימאלית בת שנתיים, לנהג שיימצא נוהג בגילופין.

סעיף 62(3) מחיל את הסנקציה הזו אף על הממונה על הרכב. עם זאת, המחוקק השאיר פתח לבית המשפט להפחית מתקופת הפסילה הקצובה זאת, מטעמים מיוחדים שיפרש בהחלטתו.

מכאן עולה, כי נהג שיימצא נוהג תחת השפעת אלכוהול, ויורשע בבית המשפט בגין עבירה זו, ייפסל רישיונו לתקופה של שנתיים מינימום, בהיעדר נסיבות מיוחדות.

אימתי יתכנו נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מעונש המינימום לטובת הנאשם?

כאמור, סעיף 39(א) וכן סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, מתירים לבית המשפט, בנסיבות מיוחדות שירשמו בפסק הדין, להטיל תקופת פסילה קצרה יותר.

הכלל הוא כי במרבית המקרים, תוטל פסילת המינימום הקבועה בחוק, הלוא היא שנתיים, ורק בנסיבות מיוחדות יהא מקום לסטות ממנה.

בתי המשפט קבעו במשפטי תעבורה, כי פסיקה לפיה מותר לסטות מהעונש המינימום הקבוע בפקודה כדבר שבשגרה, חוטאת לתכלית הפקודה, זאת מהסיבה שנהיגה בגילופין מהווה עבירה חמורה ביותר על דיני תעבורה.

שכן, הנהג שנוהג תחת השפעת אלכוהול מסכן לא רק את עצמו ואת הנוסעים עימו, אלא את הציבור בכללותו.

תקופת המינימום נקבעה על רקע תאונות דרכים קשות, אותן גרמו נהגים שיכורים בשל נהיגה בשכרות. מטרת תקופת המינימום היא למנוע מאותם נהגים לחזור לכביש ולסכן, בהתנהגותם הרשלנית, את ציבור הנהגים והולכי הרגל.

מטרה נוספת שישנה, הנה הרתעתית, ומכוונת לציבור הנהגים שיימנעו מלנהוג תחת השפעת אלכוהול, ולו בשל רתיעתם מעונש הפסילה הקבוע בצד העבירה.

לכן, קביעת עונשים הנופלים מתקופת המינימום, כדבר שבשגרה, מחטיאה את מטרת המחוקק, שביקש להעדיף את אינטרס ביטחון הציבור ושלמות גופו על פני פגיעה בניידותו של הנאשם.

לפיכך, הטענה בדבר פגיעה בחירותו של מי שנוהג בשכרות ועובר על העבירה החמורה של נהגיה בשכרות, נידחת תחת האינטרס הציבורי ומניעת פגיעה בו.

כך, בתי המשפט קבעו, כי חרטה מצד הנאשם, אי גרימת נזק, או מצב כלכלי רעוע אינם "נסיבות מיוחדות" ואינם מצדיקים את הפחתת עונש המינימום מכוח דיני תעבורה.

מכאן שמגמתם הברורה של בתי המשפט במשפטי תעבורה היא להחמיר עם עונשם של עברייני תנועה שנמצאו מפרים את דיני תעבורה על ידי נהיגה בשכרות.

לרוב, בתי המשפט אינם נוהגים לנצל את שיקול הדעת שהותיר להם המחוקק ולהפחית מתקופת המינימום הקבועה בדיני תעבורה, בשל החומרה הרבה שמייחסים הם לנאשמים שנמצאו נוהגים תחת השפעת אלכוהול.

גישה זו באה לידי ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון, בקובעו כך: "נהיגה במצב שכרות היא עבירה המסכנת לא רק את הנהג פורע החוק אלא את הנוסעים עימו ואת המכוניות שבקרבתן הוא נוסע.

נהג אשר מוכן לנהוג במצב של שכרות צריך לדעת, כי באם ייתפס, צפוי הוא להיענש בחומרה רבה" (רע"פ 6418/07 עמית כהן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 5.9.07).

לסיכומו של עניין, נהג שנוהג את רכבו בגילופין (בשכרות), מנוע מלשלוט על הרכב. בכך יוצר הוא סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת תאונת דרכים.

נהיגה בשכרות הנה עבירה חמורה על דיני תעבורה, והעונש הקבוע בצידה הולם את חומרתה. בתי המשפט אינם נוהגים להקל עם עונשם של עבריינים כאמור, ולא בכדי יפחיתו את תקופת המינימום הקבועה בפקודת התעבורה.