משפט תעבורה – נהיגה בשכרות

עונש מינימום בשל נהיגה בשכרות

סעיף 39(א) לפקודת התעבורה קובע, כי נהג שהורשע בעבירה של נהיגה בשכרות, כאמור בסעיף 62(3), דינו – בנוסף לכל עונש אחר – פסילה מלהחזיק רישיון לתקופה שלא תפחת משנתיים.

סעיף 62(3) לפקודת התעבורה חוזר וקובע את עונש הפסילה המינימאלית של שנתיים מלהחזיק רישיון, לנהג הנתפס נוהג כשהוא שיכור. הסעיף מחיל את הסנקציה העונשית גם על הממונה על הרכב.

הסעיף מוסיף וקובע, כי במידה ואותו נהג הורשע בנהיגה בשכרות בשנה שקדמה לאותה עבירה, יפסל רישיונו לתקופה שלא תפחת מארבע שנים. עם זאת, משאיר הסעיף שיקול דעת לבית המשפט להפחית מהתקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שירשמו בפסק הדין.

לאור הקבוע בסעיף 62(3) לפקודת התעבורה וסעיף 39(א), יוצא, כי נהג שנתפס נוהג בשכרות, והורשע בעבירה זו בבית המשפט, ייפסק לו, בהעדר נסיבות מיוחדות, עונש מינימאלי, אשר לא יפחת משנתיים מלהחזיק רישיון נהיגה.

משפט תעבורה – מדיניות הענישה בגין נהיגה בשכרות

בתי המשפט הצטרפו למלחמה בתאונות הדרכים ונטייתם הברורה היא להחמיר בעונשם של נהגים הנהוגים תחת השפעת אלכוהול.

מכאן שבתי המשפט אינם נוטים לנצל את שיקול הדעת שהשאיר להם המחוקק בעניין הפחתת תקופת המינימום, ולא בנקל יכירו 'בנסיבות מיוחדות' לצורך קיצור תקופת המינימום הקבועה בפקודת התעבורה.

מגמה זו של הפסיקה משתקפת היטב בדברי כב' השופט ג'ובראן, באומרו כך: "נהיגה בשכרות היא עבירה המסכנת לא רק את הנהג פורע החוק אלא את הנוסעים עימו ואת המכוניות שבקרבתן הוא נוסע.

נהג אשר מוכן לנהוג במצב של שכרות צריך לדעת, כי באם ייתפס, צפוי הוא להיענש בחומרה רבה" (רע"פ 6418/07 עמית כהן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 5.9.07).

כאשר הורשע נהג בנהיגה בשכרות, מגמת הפסיקה היא להטיל את עונש הפסילה במלואו, וכל סטייה ממנו לקולא חייבת להיות מלווה בנימוקים מיוחדים שירשמו.

בדיקת שכרות – נהיגה בשכרות

החל מחודש ינואר 2006, החוק מאפשר לשוטר לעצור נהג ולדרוש ממנו לבצע בדיקת שכרות שגרתית לגילוי שרידי אלכוהול בדם.

במידה והבדיקה תראה כי אותו נהג נוהג בשכרות ואחוז האלכוהול בגופו הוא מעל המותר, או אז, מוסמך שוטר בדרגת פקח, לפסול את רישיונו בו מקום, בפסילה מנהלית ל-30 יום.

סירוב לבצע את בדיקת האלכוהול, בהיעדר הסבר הגיוני, ישמש כראיה נגד הנהג בבית המשפט ויביא להרשעתו בעבירת נהיגה בשכרות.

נהיגה בשכרות – מדדי אלכוהול

ישנם מכשירים שונים הבודקים את אחוז האלכוהול בגופו של הנבדק, ומבססים לעיתים כראיה יחידה, את עבירת הנהיגה בשכרות. מכשירים אלו אמינים וקבילים על בית המשפט לתעבורה, כל עוד נעשו בתנאים מסוימים.

אם לא מולאו התנאים המקדימים לביצוע הבדיקה, ניתן לפסול את הראיה המרשיעה ולזכות את הנאשם.

קיימות שלוש דרכים לבדיקת רמת האלכוהול בדמו של הנהג: בדיקת דם, בדיקת שתן ובדיקת נשיפה. הבדיקות הראשונות ברורות וקבילות.

נפרט להלן מהי בדיקת הנשיפה המכונה גם 'הינשוף': באמצעות בדיקה זו ניתן לאמוד את כמות האלכוהול באוויר היוצא מראותיו של הנבדק, כאשר האחרון נושף לתוך מכשיר. הבדיקה והתוצאה מתבצעות בו במקום והיא נפוצה בקרב שוטרי התנועה.

יש להקפיד, בטרם ביצוע הבדיקה, להמתין כ-15 דקות עת יינדפו אדי האלכוהול מפי הנבדק. בתום הבדיקה, ינפיק המכשיר פלט בו רשומה רמת האלכוהול בגופו של הנבדק. פלט זה משמש כראיה קבילה בבית המשפט לתעבורה.

יש לציין, כי אין חובה להשתמש בבדיקות מוכחות מדעית בכדי להוכיח שכרות במסגרת משפטי התעבורה.

יש נסיבות בהן מהתנהגותו הגלויה של הנהג ניתן להסיק כי הוא שרוי תחת השפעת אלכוהול, ובדיקה מדעית אינה נחוצה, שכן התנהגותו מדברת בעד עצמה.