משפט תעבורה – תאונת פגע וברח

מהו הדין בנסיבות בהן פגע נהג ברכבו בהולך רגל ונמלט מהמקום בלי להגיש עזרה או סיוע, ופגיעה זו גרמה לקיפוח חייו של הולך הרגל? האם יורשע במשפט התעבורה אותו נהג ברצח? בהריגה? או בגרם מוות ברשלנות? ומה באשר להפקרת הפצוע, האם ההימלטות מהמקום ואי הגשת הסיוע מהווה עבירה נוספת, על פי דיני תעבורה?

תשובה לשאלה זו תלויה בהתקיימותם של היסודות המרכיבים את העבירה: יסוד נפשי ויסוד עובדתי. היסוד העובדתי מתקיים מקום בו מוכח כי הנאשם גרם למותו של הולך הרגל.

היסוד העובדתי זהה ומתקיים בשלושת העבירות: רצח, הריגה וגרם מוות ברשלנות. ההבחנה ביניהן נעוצה בניתוח היסוד הנפשי שהתקיים בנאשם עובר לתאונה.

פגע וברח, עבירת הרצח ומשפטי תעבורה

כאמור, לשם הרשעה בעבירת הרצח יש לצורך להוכיח יסוד עבודתי ויסוד נפשי.

כאשר התביעה מצליחה להוכיח כי התנהלותו של הנאשם הייתה מכוונת וזדונית והלה נהג את רכבו תוך כוונה להרוג , או אז יואשם הנאשם ברצח בכוונה תחילה, על פי סעיף 300 לחוק העונשין.

הסעיף קובע, כי בכדי להאשים נאשם ברצח יש צורך להראות, כי התכוון לתוצאות מעשיו וכי רצה בהן. במרבית המקרים, בתאונות "פגע וברח" לא מתקיימת כוונה זדונית להרע, ולכן אישום ברצח, על פי סעיף 300 לחוק העונשין, אינו סביר ואינו שכיח.

עם זאת, סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין, מורה, כי ניתן להאשים אדם ברצח, בנסיבות בהן נגרם מותו של אדם בעת ביצוע עבירה אחרת, הימלטות או בריחה מזירת העבירה.

כאשר הסעיף אינו דורש הוכחת כוונה תחילה. מהאמור עולה אפוא, כי ניתן להאשים אדם ברצח, עת נמלט מזירת התאונה, לאחר שפגע בעובר אורח,

בלי להושיט לו סיוע ועזרה, ועבירה זו על דיני תעבורה נחשבת לעבירה אחרת, כאמור בסעיף 300(א)(4) לחוק העונשין.

אם כך, עולה השאלה, מדוע, הלכה למעשה, לא מרשיעים נאשמים בעבירות "פגע וברח", ברצח? התשובה לכך היא, כך נראה,

טמונה בקושי של התביעה להוכיח את יסודות העבירה וכן בנוסף מעורבים שיקולים חיצוניים של מדיניות משפטית.

פגע וברח – עבירת ההריגה וגרם מוות ברשלנות

במרבית התאונות המוגדרות כ"פגע וברח", האישום במשפטי התעבורה שייוחס לנהג יהא אישום בהריגה. עבירת ההריגה, כפי שהיא קבועה בסעיף 298 לחוק העונשין, תחול במקרה שבמחדלו או במעשהו הפסול גרם אדם למות אדם אחר.

היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ההריגה הנו קלות דעת, פזיזות ואדישות לתוצאות המעשה.

לשם הרשעה בעבירת גרם מוות ברשלנות, יש להוכיח שהתקיים בנאשם יסוד נפשי של רשלנות.

להבחנה זו חשיבות מכרעת, באשר לסיווג העבירה: בעוד העונש המקסימאלי הקבוע בגין עבירת ההריגה הנו 20 שנות מאסר, העונש המקסימאלי הקבוע בעבירת גרם מוות ברשלנות הנו שלוש שנות מאסר בלבד.

קריאה נוספת:

עמותת אנשים באדום >>

משפט תעבורה – עבירת ההפקרה על פי דיני תעבורה

מהו הדין בנסיבות בהן הנפגע בתאונה נפטר בו במקום וסיוע, לו ניתן, לא היה מצילו. האם בנסיבות אלו תחול עבירת ההפקרה, מכוח דיני תעבורה?

סעיף 64א לפקודת התעבורה, הוא הסעיף הדן בעבירת ההפקרה לאחר פגיעה .

בתי המשפט קבעו במשפטי תעבורה, כי רק כאשר ברור לנהג הפוגע כי הנפגע נפח את נשמתו, ועזרה לא הייתה מועילה לו, הרי שאין לומר כי נעברה עבירת ההפקרה מכוח דיני תעבורה.

אולם, יש צורך בוודאות מוחלטת למותו של הנפגע, וודאות כזו תיתכן רק במקרים מעטים בשכיחותם.

בתי המשפט קבעו, כי על הנהג מוטלת חובה לעצור את רכבו ולבדוק את מצבו של הנפגע וכן להזעיק עזרה וסיוע,

אף אם קיימת סבירות גבוהה לכך שהנפגע נפטר מייד, ואם הוא לא עושה כן (היינו פוגע ובורח, תאונה המוגדרת כתאונת "פגע וברח"), עובר הוא על עבירת ההפקרה לפי דיני תעבורה.

כב' השופטת ארבל קבעה בהקשר, כך: "העובדה כי בדיעבד מסתבר כי הנפגע נפטר על-אתר, כאשר מידע זה לא היה בידיעתו של הפוגע במועד הרלוונטי, אין בה כדי לשחרר את הנהג מחובתו בראי התכלית האמורה.

בחינת התנהגותו של הנהג הפוגע צריכה להיעשות בהתאם למצב הדברים כפי שהוא ראה אותו.

בהיבט זה, יהא מצבו של הנפגע אשר יהא, הפקרתו על-ידי הנהג הפוגע, כאשר אף בראייתו שלו ישנו סיכוי שהנפגע עודנו בחיים, מבטאת אדישות וחוסר-אכפתיות משוועים לשלומו של הנפגע, ואף יותר מכך.

זהו זלזול בוטה בחיי-אדם" (ע"פ 1977/05 דוד גולה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו. ניתן ביום 02.11.06).