משפט תעבורה – רף ענישה

משפט תעבורה – עבירת ההריגה

לשם הרשעה בעבירת ההריגה, שבוצעה תוך עבירה על דיני תעבורה, יש להוכיח התקיימותם של שני יסודות המרכיבים את העבירה: יסוד נפשי ויסוד עובדתי.

היסוד העובדתי מתקיים מקום בו נהרג אדם בשל מעשהו או מחדלו של הנאשם. היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת הריגה, מתקיים מקום בו מוכח כי עובר לתאונה, הנאשם שרה בהלך רוח של פזיזות ואדישות לתוצאות התנהגותו.

להוכחת היסוד הנפשי משמעות מהותית.

עבירת ההריגה, דורשת כי יוכח שהלך רוחו של הנאשם היה נגוע בקלות ראש ופזיזות, ובמידה ויוכח כאמור העונש הקצוב בגינה מגיע ל-20 שנות מאסר (זאת להבדיל מעבירת גרם מוות ברשלנות, שם נדרש להוכיח רשלנות כיסוד נפשי, והעונש המקסימאלי הקצוב בגינה הנו שלוש שנות מאסר).

רף הענישה בעבירות הריגה על פי דיני תעבורה במשפטי תעבורה

האם בנסיבות בהן נעברה עבירה של הריגה, בתאונת דרכים, חייב העונש לכלול רכיב של מאסר בפועל? בתי המשפט ענו על שאלה זו בחיוב, וקבעו, כי מקום בו נעברה עבירת ההריגה, בנסיבות של תאונת דרכים, חייב העונש לכלול רכיב של מאסר בפועל למשך זמן ממושך ומשמעותי.

שכן רק בדרך של הטלת עונשים מהותיים ומשמעותיים, דוגמת מאסר בפועל, ניתן יהא להעביר מסר הרתעתי, תקיף וברור לציבור הנהגים, ולהרתיעם מלעבור על דיני תעבורה.

יש לציין, כי מגמת הפסיקה הזו במשפטי תעבורה, המטילה עונש מאסר בפועל, אמורה גם כאשר מדובר באנשים מן היישוב שאינם עברייני תנועה מועדים.

על הטעמים לכך נאמר בע"פ 11786/04 אבו טריף נ' מדינת ישראל, כך: "אין ספק שכליאתו של אדם, שעד כה התנהלו חייו באפיק נורמטיבי, כרוכה בייסורים לו ולמשפחתו, וכאלה הם חלקם הארי של עברייני התנועה.

ברם, נראה כי לנוכח הקטל המשתולל בדרכים, שוב אין מנוס מלהעדיף את גורם ההרתעה בענישה על נסיבותיו האישיות של נאשם, ומכאן דעתי כי יש לדחות את הערעור גם לעניין העונש."

שיקולים לקולא בעבירות על דיני תעבורה במהלך משפט תעבורה

מהו האיזון שבתי המשפט עורכים בין חומרת העבירה על דיני תעבורה לבין נסיבות חייו הקונקרטיות של הנאשם?

בתי המשפט קבעו, כי על אף הקביעה הגורפת כי בעבירת הריגה, יוטל עונש מאסר בפועל לתקופה משמעותית, בקביעת משך תקופת המאסר, יובאו בחשבון נסיבות חייו של הנאשם ויינתן להם המשקל הראוי כנסיבות לקולא.

לעניין האיזון הראוי לשם גזירת העונש, ציין בית המשפט מהם השיקולים השונים שיש להביא בחשבון, בקובעו כך:

"….את שיקולי ההרתעה הכללית וההרתעה האינדיבידואלית, את שיקולי המניעה והתגמול, ואת השיקול השיקומי. כל אחד מאלה הוא שיקול לגיטימי… ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים.

במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר… מלאכת "שקלול" זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית.

היא ענין שבשיקול דעת, הנעשה על הרקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית כפי שהיא מתבצעת על-ידי בתי-המשפט". (ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד לד(2), 421 ,עמ' 434 (1979).

לעניין קביעת העונש על הנאשם הקונקרטי, בתי המשפט במשפטי תעבורה מקפידים לציין, את החשיבות הרבה שיש לענישה האינדיבידואלית שנותנת ביטוי לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה.

תוך שימוש בשיקול הדעת הרחב שהעניק המחוקק לבית המשפט בקובעו עונשי מקסימום.

בדרך זו בית המשפט יכול לגזור את עונשו של הנאשם על פי נסיבותיו האינדיבידואליות של המקרה הנדון לפניו, בשים לב לחומרת העבירה על דיני תעבורה ולאינטרס הציבורי באכיפתה.